ספרי בריאות לילדים: והפעם – "אתי ספגטי" / רותי אורן

כולנו מתעסקים רבות בנושא האוכל. אז איך נוצר מצב שלמרות הדיבורים, אנחנו נתקלים בסרבנות האכילה?

כל אם יודעת שמקומו של המזון לא נפקד מאף שיחה שגרתית המכבדת את עצמה. כל אחת גם מעירה בזמנה: "הילד שלי אוכל רק ג'אנק, הבת שלי לא נוגעת בגבינות". תמיד תופיע גם האמא שתספר על סרבנות אכילה כפייתית, ומאביקים מתישים בניסיון להכניס את הכפית לפיו של הפעוט.

אז למה בעצם אנחנו נתקלים אצל ילדינו בתופעות סרבנות כה רבות, בררנות, אכילה איטית, אכילת יתר והתמכרות לחטיפים או לסוג מאד מצומצם של מזון? איך באה לידי ביטוי האחריות שלנו כהורים, והאם ייתכן שלמרות כל ההתעסקות והדיבורים סביב נושא האוכל, עדיין אנחנו לא עושים מספיק כדי להקנות הרגלי נכונים לילדים שלנו?

הסופרת רותי אורן דנה בבעיית האכילה המוכרת בספרה הקליל והמשעשע "אתי ספגטי", שהפך אצלנו השבוע לספר הבית. "ילדה אחת, שמה אתי, כל היום אכלה ספגטי. אמרו לה: תאכלי קציצה או ביצה, אך אתי לא רוצה! ניסו פירה או מרק, אך הכל שיכנועי סרק. הוריה של אתי נעצבו. הילדה לא אוכלת! היא לא תגדל!

"לאחר מספר דיונים החליטו לקרוא לד"ר בר, הרופא מזנזיבר, שבדק ופסק – זה בסך הכל מקרה של בא לי רק את זה לאכול", מלכת הבררניות השתובבה בעליצות, לאחר שמצאה מקום להזדהות. "הטיפול אם כן ידוע: איטריות כל השבוע", קבע ד"ר בר מזנזיבר.

"ההורים הנפעמים, כבשו בדהרה את הסירים. בישלו וערמו איטריות מכל סוג, ומהסיר צמח לו הר, וההר אינו נגמר. חמוץ, מתוק, אדום, לבן, הר ספגטי כמובן. ארוך, קצר או מסולסל, עם קטשופ, רוטב, שום, בצל. כאן ושם, בכל מקום, רק ספגטי כל היום".

אולי לטעום עוגה?

"וואי, וואי", נשמעה האנחה העייפה של בת הכמעט שש, שסבלה יותר מאתי לשמוע על ספגטי. ואכן, כך קרה גם לגיבורת הסיפור בפאתי יום השישי, כשהשמיעה קול חרישי : "לא רוצה יותר ספגטי. הוריה של אתי צהלו מאושר. הטיפול אכן עזר, כל הכבוד לד"ר בר.

"רצו אצו למקרר, להעמיס את השולחן בכל מיני: שניצל, מרק, גבינה או אפונה אך אבוי למהומה! אתי שלנו, קראה: מה פתאום? מהיום קראו לי ניצה, כי בא לי לאכול רק פיצה".

"אולי שההרים של אתי יעשו איתה הסכם, יקחו אותה לסופר ויתנו לה לבחור מה שהיא רוצה חוץ מפיצה וספגטי. אולי אפילו יתנו לה לטעום עוגה? אולי יאפו לה עוגת ספגטי?", הציעה

בוררת פסק דין האוכל. "מה היית מציעה אם הייתה לך חברה טובה כמו אתי?", הסתקרנתי.

"הייתי משכנעת את ההורים שלה שיצאו מהבית, ואז החברה תטעם בשקט ממתקים. שתתחיל מזה, זה פשוט קל יותר מלנסות לשכנע לאכול אוכל", נותרתי בלי מילים אבל עם מחשבות כמוסות על המתרחש בין קירות ביתי.

ד"ר דוד שטייר, מנהל המרפאה לבעיות אכילה והאכלה בגיל הרך במרכז שניידר לרפואת ילדים, טוען כי "בעיות אכילה שכיחות מאוד בקרב ילדים ומקיפות אוכלוסייה רחבה בגיל הרך". לדבריו, הבעיות באות לידי ביטוי בהרגלי שולחן לא מקובלים, בררנות או מצבים קיצוניים של סרבנות אכילה ועצירה בגדילה.

לא שדה קרב

לרוב, מדובר במקרים פשוטים שלא מצריכים התערבות רפואית וחולפים עם הזמן. מיעוט המקרים כולל מצבים קיצוניים המצריכים טיפול רפואי והדרכה של אנשי מקצוע, כמו רופא ילדים, דיאטנית, מרפאה בעיסוק ולעתים גם פסיכולוג או פסיכיאטר עם התמחות בטיפול בילדים.

על פי ד"ר שטייר, הרגלי האכילה והשולחן במשפחות רבות אינם נכונים. "במשפחות רבות נהוג לאכול במטבח או מול הטלוויזיה בסלון", הוא מסביר, "בחברת השפע אנו מוצפים באוכל זמין ולעתים קרובות נוצרת אכילה לא מבוקרת, וכתוצאה מכך השמנת יתר. ההורה יכול לקבוע לפעוט עד גבול מסוים מה לאכול ואיפה, אך הילד יחליט בעצמו כמה לאכול.

"בשום אופן אין להפוך את האכילה לשדה קרב, מצב כזה מניב תוצאות הפוכות ושליליות. אם הילד הלך לישון בלילה בלי לאכול, לא נורא. אם מדובר בילד בריא, הרעב יעשה את שלו והילד יאכל בבוקר".

במצבי עימות שכאלה, האוכל אינו המקור לבעיה אלא רק סימפטום למאבק על שליטה. לדברי שטייר, הילד נאבק על החופש שלו להחליט, ולמרות העובדה שהוא פעוט עלינו לכבד את היותו ישות עצמאית ואדם נפרד. "ישנם ילדים רזים ופעילים המתפתחים יפה, ללא סימני מחלה, ויש להניח להם ולא להיאבק בהם בנושא האכילה".

חטיף אחד ביום

מספר עצות שיכולות לסייע לנו ולסרבני האכילה שלנו: הגדירו זמני אכילה. כאשר הילד קם מהשולחן, ודאו שסיים לאכול. הסבירו שאתם מבינים שהוא קם מאחר שסיים לאכול, ואתם מפנים את השולחן. חשפו את הילד למזונות חדשים, וגם אם הוא עושה פרצוף חזרו והציעו לו בשנית.

צרו אווירה מסקרנת ומעודדת סביב האוכל: חביתה מרובעת, טוסט משולש, עגבנייה מלבנית. הגדירו "אצלנו בבית, לא אוכלים מול הטלוויזיה" – אכילה מסוג זה אינה מבוקרת ומחקרים מעידים שמעודדת השמנה.

נסו כמה שאפשר להנהיג ארוחות משפחתיות או לפחות להקפיד על נוכחות מבוגר ליד השולחן. הגדירו אכילת חטיף ביום ורצוי בזמן מוגדר. כך יהיה ערך רב יותר לקבלתו ואל תקשרו נתינת חטיף להתנהגות טובה. אוכל  לא מהווה פרס על התנהגות.

העזרו בספרים, רצוי מצוירים, כדי להסביר לילד את חשיבות התזונה הבריאה. תאמו ציפיות: שבו יחד כל המשפחה וערכו רשימת מאכלים שכולם אוהבים. מתוך הרשימה, ערכו טבלה שבועית בה יהיה מוגדר כל יום מה אוכלים. כך תמנעו מריבות מיותרות ומסעדת הבית תוגדר עבור כולם ללא יוצאי דופן.